Home > כללי > מחשבות על חורבן הפוליטי

מאת יאיר בר צורי

ילדי התקופה / ויסלבה שימבורסקה
מפולנית: רפי ויכרט

אֲנַחְנוּ יַלְדֵי הַתְּקוּפָה,
הַתְּקוּפָה הִיא פּוֹלִיטִית.
כָּל הַמַּעֲשִׂים הַיּוֹמְיוֹמִיִּים
אוֹ הַלֵּילִיִּים שֶׁלְּךָ, שֶׁלָּנוּ, שֶׁלָּכֶם
הֵם מַעֲשִׂים פּוֹלִיטִיִּים.
תִּרְצֶה אוֹ לֹא תִּרְצֶה,
לַגֶּנִים שֶׁלְּךָ עָבָר פּוֹלִיטִי,
לָעוֹר גָּוֶן פּוֹלִיטִי,
לָעֵינַיִם הֶבֵּט פּוֹלִיטִי.
כָּךְ אוֹ אַחֶרֶת
לְכָל דְּבָרֶיךָ הִדְהוּד,
לְכָל שְׁתִיקוֹתֶיךָ הִשְׁתַּמְּעוּת
פּוֹלִיטִיִּים.
אַף בְּלֶכְתְּךָ בִּסְבַךְ הַיַּעַר
אַתָּה צוֹעֵד צְעָדִים פּוֹלִיטִיִּים
עַל קַרְקַע פּוֹלִיטִית.
גַּם שִׁירִים לֹא פּוֹלִיטִיִּים הֵם פּוֹלִיטִיִּים,
וּבַמְּרוֹמִים מֵאִיר יָרֵחַ,
זֶה מִכְּבָר לֹא-יְרֵחִי.
לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת, זוֹ הַשְּׁאֵלָה.
אֵיזוֹ שְׁאֵלָה, חַבִּיבִּי. הָשֵׁב בַּהֲקַלָּה.
שְׁאֵלָה פּוֹלִיטִית.
אֵינְךָ חַיָּב לִהְיוֹת בֶּן-אֱנוֹשׁ
כְּדֵי לִהְיוֹת בַּעַל מַשְׁמָעוּת פּוֹלִיטִית.
דַּי בְּכָךְ שֶׁתִּהְיֶה נֵפְטְ גָּלְמִי,
מִסְפּוֹא מְרֻכָּז, חֹמֶר גֶּלֶם מְמֻחְזָר.
אוֹ אַף שֻׁלְחַן יְשִׁיבוֹת, שֶׁעַל צוּרָתוֹ
הִתְוַכְּחוּ חֳדָשִׁים אֲרֻכִּים:
מִסָּבִיב לְאֵיזֶה שֻׁלְחָן יֵשׁ לָשֵׂאת-וְלָתֵת
עַל-אוֹדוֹת חַיִּים וּמָוֶת, עָגֹל אוֹ מְרֻבָּע.
בֵּינְתַיִם אֲנָשִׁים נֶהֶרְגוּ,
חַיּוֹת גָּוְעוּ,
בָּתִּים עָלוּ בַּלֶּהָבוֹת
וְשָׂדוֹת צָמְחוּ פֶּרֶא
כְּמוֹ בִּתְקוּפוֹת קֶדֶם
פָּחוֹת פּוֹלִיטִיּוֹת.

המחשבה שהאדם, יצור התבונה והחופש, כפוף לשיקולים פוליטיים, מותנה בהם, נקבע מתוכם – מחשבה זו יש בה מן המטריד. מחשבה זו תולשת את האדם מן ההנחה המנחמת שהוא אדון לגורלו, ושלא ניתן לעשות לו רדוקציה בשם אינטרס צר זה או אחר. אפילו שאלת ה״היות״ המתפלספת והרוחנית הופכת בידיו של הפוליטי לכלי מיקוח: להיות או לא להיות אדם אינה עוד שאלה רוחנית וקיומית, אלא שאלה הנעוצה בתוך המרחב הממשי, החומרי ובכך האדם הופך לחומר ביד האינטרס הצר והמנוכר. האדם הפך לבן ערובה.   

ואולי אפשר לנטרל מהשיר את הממד הציני שבו ולראותו כהזמנה לפעולה. הפוליטי הוא המרחב בו בני אדם מבקשים להסדיר את ענייניהם מבלי להיזקק לאלימות. אלא שאנו נוכחים שאחד התחומים האלימים ביותר הוא דווקא זה הפוליטי. אם נקבל את ההנחה של הדוברת כי אין מקום שהינו חף מהפוליטי נדמה שנותרת בידינו האפשרות לשוב ולעצב את המרחב בו בני האדם לוקחים חלק האחד בחיי השני באופן בלתי אלים. אין הכוונה כאן רק למרחב של הפוליטיקאים שאנו נהנים להשמיץ מבוקר עד ערב, המרוויחים ביושר את השמצותינו וייאושנו מהם. המרחב הפוליטי הוא הזירה בה פועלים בני אדם לשינוי בהדדיות בין-אישית, תוך מודעות להשפעת מעשיי שלי על המרחב המשותף בו חיים אחרים.

אם כך, לצד היותו מצמצם ומנכר יכול גם הפוליטי להיות דווקא מרחב בו התודעה האנושית המוסרית משתחררת. אם שאלת קיומי כאדם הופכת תלויה בקיומם הקונקרטי של בני אדם אחרים, ממילא מתעוררת תחושת האחריות הבלתי נגמרת שלי כלפי האדם האחר. למעשה, התודעה האנושית המוסרית כמעט ונדרשת להשתחרר. התנועה המוסרית הזו, כאחריות כלפי האדם האחר, היא הזדמנות התיקון הטמונה בכל חורבן, בין אם הוא שלי או של האדם שמנגד. אין בכך בכדי להצדיק את הסבל. הסבל הינו רק העדות לכישלון, לטומאתו של הפוליטי וממילא של האדם הפועל בו. ההתנתקות מן הפוליטי בטענה כי הוא ציני ומנוכר היא הכרה בנצחיותו של החורבן. האלימות הפוליטית אינה מעידה בהכרח על אופיו הבלתי-נמנע של הפוליטי אלא דווקא על עוצמת המעשה האנושי והשפעתו על האחר ועל העולם בכללו.

האם יוכל המרחב החומרי, המונע מאינטרסים, המנכר והמחפיץ להפוך לאמצעי שחרור אנושי? כיצד עלינו לעצבו כך שיעלה את הבין-אישי למדרגה עליונה?

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*