Home > כללי > היהודי ההיברידי החדש

מאת סופי פלמן רפלוביץ

מנהלת חינוכי במרכז החינוכי בחנתון

נולדתי בגואטמלה סיטי למשפחה מעורבת- אשכנזית וספרדית. שם, היינו חברים בקהילה הרפורמית, אבל במקביל יש לי זכרונות רבים שלי משחקת על פסלי האריות הענקיים מחוץ לבית הכנסת הספרדי או על מדרגות הספירלה הגדולות של בתי הכנסת האשכנזי.

ההבחנה הראשונה שלי לגבי דת קרתה כשעליתי לישראל לקראת גיל 9. פה בארץ, היה עליך לציין לאיזה מחנה את שייך: תחילה להתמקם: אתה דתי או חילוני? אח"כ להתמקם עוד: ספרדי, אשכנזי. אנחנו בחרנו בתוית המוזרה: מסורתי.

בעודי גדלה בארץ, בייחוד לאחר שהתחלתי להיות פעילה בתנועת הנוער נוע"ם והיו לי חברים שהוריהם היו אנגלו-סאקסיים, הייתי עסוקה בהשוואות בין התרבויות השונות. נמשכתי מאוד ליהודים אמריקאיים במיוחד, וחשבתי שזה מגניב שיש לנו "תנועת אחות" כ-USY. יחד עם זה, נרתעתי מבני הנוער האמרקאים שביקרו אותנו בארץ, וכמו חבריי הישראלים בתנועה קראתי להם "אמרי-קקים" ו"אמריקאים מטומטמים".

הרצה קדימה לשנות בגרותי ואלי כאל הורה. חיינו בארצות הברית פעמיים. פעם אחד לארבע שנים ופעם אחת לשלוש. בשתי הפעמים עלתה השאלה האם נשארים בארצות הברית אחרי השליחות. בשתי הפעמים היה לי ברור: ילדיי יהיו ישראלים.

לשליחות השנייה יצאנו כבר עם שלושה ילדים. עברנו מיקנעם לשיקאגו והתאהבנו בקהילה שם. לראשונה בחיי הבוגרים הרגשתי מוקפת בהורים שחולקים את הערכים שלנו. הילדים חיו ולמדו כבוד, נימוס ופלורליזם. כשהגענו לראשונה וילדנו התחילו את לימודיהם בבית הספר היהודי הם היו בהלם מהכיפות והתפילות. עד שעזבנו, זה היה להם טבעי כל כך. אם בישראל חבישת כיפה הרגישה להם צביעות או סתירה לחיינו האישיים, הרי שבשיקאגו חבישת הכיפה בבית הספר לא זוהתה עם מטען רגשי כזה או אחר.

לצד ההערצה שלי על החינוך היהודי-קהילתי שילדיי קבלו, חסרו לי המון מרכיבים של החינוך הישראלי. בנוסף לכך, הרגשתי שעל אף החיבור היחסי שלי לעולם הערכים שמצאתי בקהילה, היו חסרים לי הרבה ערכים אחרים. החברות גם נראתה אחרת בארה"ב. חסר לי החינוך ליזמה ומנהיגות. הדעתנות והחשיבה הביקורתית הישראלית. חסר לי המנעד הרחב של הרגשות שילדים ישראלים חווים בכל החגיגות והטקסים: כעס, עצב, התרגשות, שמחה עליאית. חסרו לי החגים היהודיים שמשתלבים בDNA של החברה.

יותר ויותר חשבתי שהעוצמות של יהדות ארצות הברית של הן בדיוק החולשות של יהדות מדינת ישראל וההפך.

ערב אחד בשיקאגו, ערכנו ארוחת פרידה לשני שליחים מבית הספר. שני בחורים צעירים ישראלים שהתנדבו בבית הספר של ילדיי. נכחתי בארוחה שאמא וכן כאשת מקצוע שהייתה מעורבת בחינכת הבחורים וחניכת בית הספר על הדרך הטובה ביותר לעבוד איתם.

ישבתי ליד ג'ודי, מנהלת בית בית הספר ושוחחנו על ישראלים לעומת אמריקאיים. לראשונה, עלה בדעתי שהשרות הגדול היותר שנוכל לעשות לעם היהודי יכול להיות יצירת אבטיפוס יהודי חדש: כזה שבתוכו קיימים הצדדים הטובים ביותר של שתי התרבויות.

הילדים של סופי בפורים בישראל

הילדים של סופי בפורים בישראל

הבנתי פתאום בשיחה הזאת, שבאמצעות שהותנו בשליחות יצרנו למעשה יהודי היברידי. ילדיי יהיו ללא ספק ישראלים, אך יהיה בהם תמיד מרכיב  חזק של יהודים אמריקאים. הרעיון הזה ריגש אותי- אם כי ברור לי שיש לצידו הרבה מחירים.

אולם, האם את השינוי שעברנו אנחנו כמשפחה אפשר להעביר לסקאלה גדולה יותר? מה צריך לעשות כדי להתחיל את מיזוג האיכויות הללו? את ההיברידיות הזו?

כששבנו לארץ לפני שנה וחצי התחוור לי כמה המשימה הזו קשה. בשיקאגו, הישראלים הרגישו שכמעט בלתי אפשרי להתמזג עם חבריהם מהקהילה היהודית המקומית. במקום זה, הם התקהלו זה עם זה, ויצרו מערכת קהילתית כמעט מקבילה לזו המקומית. בחנתון, המקום שבו אנו חיים עכשיו, אני רואה תמונה דומה: קהילה אנגלו סאקסית גדולה יחסית שנמשכת אל עצמה בתוך הקהילה הישראלית הרחבה יותר. ורואים גם כאן- את היהודים שיותר מזדהים עם האמריקאיות שלהם ואת אלה שמזדהים עם הישראליות שלהם- ולא פשוט להם למצוא שפה משותפת או לפתור יחד בעיות. בסוף- קל בהרבה לכל קבוצה להתכנס עם עצמה.

עבורי, יצירת מרחב שבו יהודים יכולים להיות עם עוד יהודים הפך לערך מרכזי בחיי. לאור סקר הפיו האחרון של פילוג החברה הישראלית, נראה לי שזה צו השעה. כיהודים אנחנו מתרחקים יותר ויותר זה מה.

במרכז החינוכי בחנתון אנו מקווים לייצר בדיוק את המרחב הזה: מרחב שבו יהודים מכל העולם יוכלו ללמוד יחד, להחליף רעיונות וללמוד זה מזה. יהודים מכל הזרמים, יהודים אמריקאיים והיודים ישראלים. יהודיים ולא-יהודיים. שאיפתנו היא לייצר מקום בו תחושת הריחוק והפער הבלתי אפשרי יגושרו. .

תחושתי היא שעל ידי יצירת מרחב זה- אולי נייצר את הסביבה הנדרשת למימוש החלום- אולי כאן, בחנתון, יוולד האב טיפוס היהודי החדש.

 

 

 

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*