Home > כללי > המלכוד שבחירות
IMG_5507

מאת איתי קפסוטו, מנהל מכינת חנתון

צוואה: מאת דב זמיר

בשכבר הימים 
אחר הצדק יצאתי לרדוף
זועם ובלוי סות דלקתי אחריו
בכנף בגדו כמעט נגעתי
ירה לעברי מבט נזעף
אסימון זרק לי
וחמק

 
איני מתכחש
אגל סודי לבתי
ולא אתבושש
וכהורה
לבתי אורה
רדפי
אל תרפי!

אך זנקי למרוץ הדרוך

במיטב הנעל

והחיוך!

 "מי הוא צדיק". הסופר חיים באר סיפר ששאל פעם את הרב אריה לוין, רבם של אסירי המחתרת בתקופת המנדט הבריטי, אם הרב נמנה עם ל"ו צדיקים. תשובתו של הרב לוין הפתיעה: "אני מקווה שלפעמים". מה שמגדיר את צדיקותו של אדם אינו מי שהוא או התפקיד שהוא ממלא, אלא מעשיו; צדיק הוא לכל היותר "צדיק לשעה", לפעמים, בשעה שהוא או היא עושים מעשה צדיקות. (פרופ' דוד דרי)

המרדף אחר הצדק הוא מרדף מפחיד. אין לו סוף…

תמיד יהיה חוסר צדק בעולם, לכן אדם "לוחם צדק" לא יכול לעולם להצליח…

 הפרשנות של הרב אריה לוין מעניקה לכל אדם כרטיס כניסה לתוך עולם לוחמי הצדק, אבל הכרטיס הזה הוא חרב פיפיות, לכאורה זה נשמע טוב. אין דבר כזה "צדיק", זו .לא תכונה  אלא יש רק מעשי צדיקות, במקסימום אדם יכול להיות צדיק לדקה, או לשעה, או ליום, אבל כל מעשה נשפט ולא תיאור התפקיד או המשרה. 

עם זאת, כל חייו נשפטים! אין הכשרה שבסופה אתה מקבל את התואר, אין חגורה שחורה בתיקון עולם, ואין תעודת טכנאי צדק. אין שלב, יש את כל חיי האדם – ואינסוף רגעים בהם אדם צריך להכריע… מחשבה מתישה.

בסופה של כל תקופה אדם מסתכל אחורה ומנסה לראות מה השיג.  אם החיפוש הוא אחר הצדק, אני מאמין שכמעט תמיד חשבון הנפש יהא דומה למה שדב זמיר כותב בשירו "צוואה"

ניסיתי… הייתי קרוב,  חמק לי מבין האצבעות…

"האדם נידון לחירות" (ז'אן פול סארטר)

אם אי אפשר להצליח אז מה הטעם בניסיון? למה להעביר את עצמנו במסע הקשה והמורכב הזה אם ממילא בסופו נרגיש תחושת החמצה? אין משמעות מלבד זו שאנחנו בוחרים להעניק.  האדם נידון לחירות, לכן בחירתו ובחירתו בלבד היא אם לעשות טוב או להתעלם מרוע. והיחיד שישפוט בסוף ימיו אם החירות שניתנה לנו נוצלה בצורה מיטבית או שלא, הוא האדם עצמו. אם אנחנו מעריכים את החירות שקיבלנו, עלינו לנהוג בה בכבוד, ואפילו בקנאות – לרדוף אחר הצדק, להילחם בשלילת חירות בכל מקום שהיא נמצאת ולכבד את עקרון השוויון לפיו לכל אדם מגיעה הזדמנות שווה. 

"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (פרקי אבות). סביר להניח שלא אנחנו נגמור את המלאכה… אבל לא נוכל לדרוש מאחרים אם לא נדע שדרשנו מעצמנו.

את השיר צוואה כתב דב זמיר לבתו הקטנה. דב זמיר היה סבי היקר, בתו הקטנה היא מירי זמיר קפסוטו, אמי היקרה.  בפעם הראשונה שקראתי את השיר הזה, במקרה, ברפרוף בחוברת שירים שסבי דב כתב, התרגשתי עד דמעות. הרגשתי שסבא שלי מדבר מדם ליבו – לאמא שלי, לי ולכולנו.

זו צוואה שאני גאה לנסות לקיים.

במיטב הנעל. 

ובחיוך.

 

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*