מעלין בקודש ואין מורידים

יואב אנדי

סוגיה המפורסמת על סדר הדלקת נרות החנוכה מציגה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל:

"בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך,
ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך". (מסכת שבת)

הטעם של בית הלל, לפיו אנו נוהגים היום, הוא "שמעלין בקודש ואין מורידים". המילים הללו מהלכות עלי קסם. לעומתן הטעם של בית שמאי נראה סתום וטכני - "כְּנֶגֶד פָּרֵי הַחַג", כלומר כנגד מספר הקורבנות שהיו מקריבים בבית המקדש בסוכות - ביום הראשון היו מקריבים 13 פרים ומכאן המספר הולך ויורד. ובכן, מה משמעות הטעם של בית שמאי? מה עומד ביסוד התפיסה שמתחילים משמונה נרות ובכל יום מחסירים אחד עד שמסיימים בנר בודד?

אפשר למצוא כאן שתי תפיסות עולם מנוגדות: האחת, של בית הלל, רואה את המשימה שלנו בעולם כהגדלת האור, שהרי נר אחד מאיר את כל החושך. ואילו בעיני בית שמאי המשימה היא לצמצם את החושך. האור הגדול שמסנוור, שמעוור, נותן לרֶשַׁע להשתולל, על כן צמצום הדרגתי של החושך הוא משימתנו בעולם.

במה לבחור?

א"ד גורדון כתב: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך, כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך יש להגביר את האור". מתלמידיו של הלל הזקן היה.

ומה נכון לנו בימינו? האם מלחמה בגזענות, באלימות, באכזריות, ברשעות – מספיקה כדי להגביר את האור?

כארגון חינוכי אנחנו מאמינים בגישת ה"תלם הארוך" - אנו יודעים ששינויים אמיתיים אינם מתחוללים ברגע, והחינוך הוא היסוד לשינוי ארוך טווח. עם זאת יתכן ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים" - אנו נדרשים גם למסירות נפש במלחמה בחושך שבעולמנו.

העולם לא מתחלק לשחור ולבן, אך יש להכיר בקיומן של תופעות חשוכות. חנוכה מזכיר לנו שיש לחגוג את האור ולהעצים אותו בפנים ובחוץ, אך אין אנו בני חורין להיבטל מהמאבק הנחוש על דמותנו, מהמאבק כנגד החושך, מאבק פעיל שאינו נסמך על ציפייה לנס.

זו היא דרכנו במדרשת חנתון, ואנו מזמינים אתכם לחגוג ולפעול עמנו כדי לבנות כאן מדינה וחברה יהודית, ציונית ואנושית, יהודית ודמוקרטית בנשימה אחת. יחד נקדם יהדות רבגונית, שנותנת מקום לעם היהודי על שלל צבעיו, פניו והגישות שבו.

"וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ הַצָּמֵא לָאוֹר / יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ / לָאוֹר, וְיָבוֹא!" (אהרון זאב)

הרב יואב אנדי הוא ראש מדרשת חנתון