Home > כללי > קנוקנות ומזוודות

אודי ברנשטיין

בשנים האחרונות יש חברה חדשה בחיי. סוכת גפנים מניבה וטובה. בתקופה היבשה, כשהיא ריקה ומאושרת, אני מנסה לנקות את הענפים היבשים. כשהיא מתחילה להתעורר אני עף. המראה הירוק-חד שלה על רקע שמיים כחולים של תחילת אביב מרומם את הנשמה. ואז, כשהעלים מתחילים להתפשט ולהתרחב מגיע זמן קטיף, ניקוי, השרייה, ובום – להתחיל לגלגל עלי גפן כשבתוכם אורז, שום, לימון ובצל שחום. לאורך הקטיף יש לך אויב קטן אך נחוש, או יותר נכון אויבות. הקנוקנות. סוג של גבעול דק ומתפתל שתפקידו בכוח הוא לסייע בהתבססות הענפים. הקנוקנות יוצאות מבסיס העלים של הגפן ומתחילות להסתלסל על כל מה שבסביבה, ובעצם מחזקות את הגפן בלבלוב שלה. למי שמנסה לתלוש, למשל אני כשאני ב'דוּדה' לעלי גפן, הקנוקנות נותנות פייט גדול. הקנוקנות נאחזות.

לפני מספר שבועות הופיעה כתבה חשובה בעיתון הארץ על אקטיביסטים מובילים שעזבו את הארץ כי, כפי שנכתב בכותרת, הרגישו שהם לא רצויים. מודה, הכתבה מנגנת לי על נימים עדינים שקשורים לסוגיות לא סגורות אצלי שנוגעות לשייכות, נדודים, אומץ ומחוייבות, והיא נשארה לי בראש הרבה אחרי הקריאה. השאירה אי נוחות שניסיתי לפרק ולהבין. המרואיינים כולם אנשים אידיאולוגים. אני נרתע מאידיאולוגיות גורפות, מתבניות-על שאמורות לכנס אליהן את כלל המאמצים בחברה, או מתמונות עתיד שמנסות לגזור פרקטיקה. אז אני לא חולק איתם את האנרגיה האקטיביסטית. אבל דווקא בגלל זה החלטתי 'לקפוץ ראש' ולפרק את חוסר הנחת.

למרות האיוושה האפולוגטית שמלווה את הכתבה, שמנסה לחדד שאמנם יש מצע נוח שמלווה את ההחלטה שלהם – יכולת כלכלית ומקצועית לעשות זאת ושיפור לא רע בתנאי החיים, אני עדיין מאמין שזה לא רק נוחות, ובכלל, בעיני, נוחות היא דבר חשוב שצריך לשמוח בו ובטח לא להתנצל עליו. אולי ההסתייגות שהם מעלים על "המצנח הפריבילגי" שאיפשר להם לעשות את המעבר מנסה לבדל את עצמם מישראלים שחיים בנוחות נעימה ברחבי העולם, ולהעניק איזו ייחודיות וארומה של "גלות פוליטית" למהלך (למרות שהם גם מסתייגים מהמילה "גולה" ובצדק).

אני לא מחובר אידיאולוגית לחלק גדול מהדמויות שמופיעות בכתבה, וכאמור, לא מאד מחובר לקונספט של אידיאולוגיות, אבל דווקא לאור הרצינות והמחוייבות הערכית של האנשים בכתבה, משהו שם חסר לי. דווקא משום שאני מרגיש אליהם קירבה מסוגים מגוונים, וגם מתוך הערכה לבחירה של אנשים לעסוק בתיקון. חלקם הגדול אנשי עשייה, שגם אם תחלוק עליהם בתפיסה או בפרקטיקה, אין ספק שמדובר באנשים שעשו דברים מתוך תפיסה ערכית, ומי אתה שתסתכל עליהם בביקורתיות. אבל אחרי ההסתייגויות הכנות האלה עדיין יש משהו מטריד. האנשים שדיברו שם מחזיקים בהשקפות אקטיביסטיות, לעיתים מהפכניות בפרקטיקה שלהן, אנשים שמוטרדים באמת מעוולות או מחוסר צדק, אנשים שעסוקים במה שרע בעולם, ובמחשבה איך משנים. למרות הרתיעה שלי מהטמפרמנט הזה אני מעריך את העוצמות שיש בו, בעיקר כשהן מחויבות לתיקון עוולות. ודווקא בגלל זה הבחירה שלהם ללכת מכאן מוזרה לי. אני מנסה להאמין שאכן, מדובר במחוייבות אמיתית לשנות ולא רק בשיח בון-טוני מלא בעצמו ונרקיסיסטי. מנקר לי בראש שיש איזו סתירה פנימית בין להיות מחוייב לעשות טוב בעולם לבין הבחירה לא להיאבק כשהעולם בבעיה. בשלב הזה עלו לי הקנוקנות לראש. מי ששייך למקום – נאבק עליו. כשאין תחושה עמוקה של שייכות אין גם מחוייבות למאבק. ומחוייבות למאבק לא תתפוס אחיזה במציאות כשאין במרכזה תחושה של שייכות עמוקה למקום או לעיקרון שאתה נאבק למענו. כשאני מחוייב לתיקון עולם כתפיסה, כאידיאל, אני עלול להתנתק מהמחוייבות לתיקון העולם שלי, הממשי. מי שלא מגן על החצר שלו לא יידע להגן על חצרות בכלל. הוא ילך. מי שלא מרגיש שמשהו הוא "שלו", לא במובן של בעלות אלא במובן של שייכות (כגון המשפחה שלי, הבית שלי) אז גם יהיה לו קשה לעשות את התיקון "שלו".

אי אפשר שלא להיזכר בקבוצה אידיאולוגית נוספת, יריבה, בציבוריות הישראלית, שחוותה את ההתנתקות ולמרות זאת לא התנתקה מהיומרה להובלה ושינוי אלא רק העמיקה בעבודה יסודית, והתיישבה יפה במרכז מוקדי הכוח הישראלים. וכשזה נוגע למקום הזה אתה שואל את עצמך – האם בישראל רק אידיאולוגיה חדה מייצרת מחוייבות? רק מי שיש לו איזו אוטופיה או משיח שבהכרח יבוא? או במילים אחרות – מי שנאבק הוא רק מי שיש לו אלוהים ומצוות או צומוד?

אבל אולי הורדנו מהר מדי את הנרקיסיזם מהשולחן? לא נרקיסיזם במובן האקסביציוניסטי אלא בעצם התפיסה של העולם כאובייקט. אולי זה סוג של סובייקט אקטיביסטי שרואה בעולם מצע לביטוי עצמי, וכשזה לא עובד הוא מתנתק. פעם ישבתי בשיחה מרובת משתתפים עם אחת מהאושיות התוקפניות ביותר כיום בשיח הישראלי. אידיאולוג קשוח וסגפן, פונדמנטליסט קודר ורושף. השיחה התקיימה עם קולגות שלו לאחר עוד התבטאות דוחה שלו כלפי קבוצה אחת. תוך כדי הרשף שנשלח לאוויר ירד לי איזה אסימון. הכעס הזה מוכר לי. זה כעס שילדים בגילאים מוקדמים מבטאים כשהצעצוע לא עובד. כל עוד הוא נענה לתפקידו בעולמם, כל עוד הוא חומר בידיהם – הם נהנים. אבל כשהוא מתנתק ו"לא עובד אצלם", הופך אדיש להשקעה שלהם בו, הוא הופך סוג של סובייקט נפרד ואז עולה הזעם. יש שיקראו לו זעם נרקיסיסטי. היית אמור לשמש בשבילי משהו, צעצוע יקר, ואתה מסרב למלא אותו. וככה האיש הרושף, המלא באידיאולוגיה סדורה וקשיחה היה נראה לי פתאום ילד שכועס שהמציאות מסרבת למלא את התכנית הגדולה שייעד לה. הבלבול הזה, בין המחוייבות לתקן לבין הצורך לבוא לידי ביטוי ולהשתלט על המציאות (גם אם זה עלול להרוס), הוא גדול אצל אנשים ערכיים.

אחד המרואיינים בכתבה אמר שהוא הרגיש שהוא הופך בישראל ל"קוריוז", שבאמריקה ההמון מקשיב לו, הוא לא עב"מ. לאיש הרושף שהזכרתי קודם אין בעיה להיות קוריוז ולא להיות עב"מ. הוא זועם. אצל האנשים בכתבה לא זיהיתי זעם. גם לא מלנכוליה, אלא בעיקר ניתוק. וניתוק הוא לא מאפיין אקטיביסטי. או אם נזרום עם חלק מהאידיאולוגיות של הכותבים שם, הניתוק מאפיין תודעה אינסטרומנטלית. מנוכרת. ואצל אנשים עם אידיאולוגיה מהסוג של האנשים בכתבה, אקטיביזם הוא נשמת אפם!

אבל זו לא רק שאלה של שייכות למקום. לגיטימי להרגיש לא שייך לפה. תחושה שאני מרגיש לפחות פעמיים ביום, אם זה בתור לסופר ואם זה כשאני שומע אקטואליה ברדיו בנסיעה, או רואה מועצת שבט של הישרדות. אולי זה גם הולם תפיסה אוניברסלית של הקיום. יותר מסקרנת אותי שם עצם המחויבות של בני אדם לערכים שהגדירו לעצמם. מי שמחזיק בתפיסות עולם שנוגעות בפרו-אקטיביות, במהפכה, בחתירה למוסרי ולטוב ובתיקון – נשאר כדי לתקן. מחוייבות עמוקה לערך מחייבת פעולה כשאתה מזהה הפרה גדולה שלו. אחרת זה סתם ניהליזם מפוהק. זיהית עוול – תן פייט. אתה מקבל כאפות לא פשוטות, תמשיך לתת פייט. כי לא אתה הסיפור אלא כי יש רוע שאתה צריך למנוע עכשיו ואתה, כאמור, אדם מוסרי. יש לי בעיה להגדיר את עצמי כאדם מחוייב או לוקח ברצינות את הדרמה של העולם, כשאני בוחר לנתק מגע מאיפה שמסובך. האנשים בכתבה הם אנשים רציניים שכתבו ופעלו נגד מה שזיהו כעוול, כחוסר צדק. לחלקם זה אף היה מרכז העשייה שלהם. והנה, משהו נשבר ודי.

יש שיר יפהפה של אבות ישורון, קצר ומדויק – "טוב שהעולם גדול ואני יכול ללכת". כמה אוויר ודרכים במשפט אחד. אין אחד שקורא את המשפט הזה ולא עולה לו דרום אמריקה על אופנוע. אבל הידיעה שתמיד אתה יכול ללכת היא טובה ברמה הקיומית אבל פחות טובה כשאתה נאבק ברוע. הידיעה שמקסימום, אם יהיה רע והמיסים עוד יעלו אז נלך, היא ידיעה מרוקנת מאנרגיה מתקנת. מקסימום נלך. מי שיש לו בראש אופציה ללכת, שם גבול למחוייבות שלו. כשנגדו ניצבים אנשים שאין גבול למחוייבות שלהם, הוא ימצא את עצמו בסוף בחוץ, אבל יותר גרוע – ימצא שאין לו כוחות להתמודד עם רוע ועם עוול. אחד המרואיינים, איש שהשקיע הרבה מכתיבתו האקדמית בעיסוק ברוע, אומר שם: "המפעל הציוני הוא פסיק בתוך העוול הגדול". אפילו אם זה נכון, ויתרת כבר על תיקון עוול אחד, איזה כוח יהיה לך לנסות לתקן את העוול הגדול? מנסה לחשוב מה יקרה אם פתאום יתחילו (כבר התחילו) להתרחש עוולות במקום בו הם חיים עכשיו (ארה"ב, אוסטרליה או איפה שזה לא יהיה). כשיצוף רוע, האם אפשר לבנות על אנשים אלה שיהיו שם כדי לתת פייט? לא בטוח. מי שהלך, ימשיך ללכת. כי העולם גדול והוא יכול ללכת. 

הקנוקנות נותנות פייט. נאחזות. עובדות בחבורה. אבל גם להן יש עונות. קנוקנות נאבקות וכשנגמרת העונה הן מתייבשות בעונג כמו קפה טוב אחרי מאמץ גדול. וגם הברווזים עפים כשהאגם קפוא. אבל יגיע קיץ וכל קיץ קורה דבר מה ואז יגיע חורף ואז יגיעו חדשות.

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*