Home > כללי > על פורים, רות, ואסתר המלכה
IMG_5497

מאת איל ביר

היום אני רוצה לשתף אתכם במחשבות על נשים מגילת אסתר ואקטיביזם.

השבוע נחגוג את פורים. אם נבחן את מצוות החג, נגלה שאין באמת הרבה מצוות המחייבות אותנו בחג הזה. בניגוד לחגים אחרים, שיש בהם פירוט של מעשים פולחניים או תפילות ארוכות, בפורים אנו מוצאים סך הכל ארבע מצוות:

מצוות משתה וארוחת החג, מצוות משלוח מנות, מצוות מתנות לאביונים וקריאת מגילה.

אין הרבה טקסטים ביהדות המוקדשים לנשים. אני מניח שבעולם העתיק והפטריארכלי, לא היה הרבה מקום להעצמת דמות האישה בהקשר הדתי. עדות לכך היא, כי בתהליך הקאנוניזציה של התנ"ך, הוכנסו רק שני ספרים עם דמות נשית ספציפית מובילה, מגילת רות ומגילת אסתר.

אז מה הקשר בין רות לאסתר? מדוע שתי הנשים הללו זכו להיות במרכז של החגים? והאם יש בכלל קשר בין פורים לשבועות?

במסכת שבת דף פח עמוד א, אנו מוצאים את הקטע הבא:

"ויתיצבו בתחתית ההר אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קימו וקבלו היהודים קיימו מה שקיבלו כבר".

ובמילים שלנו, יש בתלמוד דיון שעוסק במעמד מתן תורה. רב אבדימי מלמד אותנו, שלא באמת היתה אפשרות בחירה לבני ישראל, לא היה פה משאל עם או דיון לגבי קבלת התורה. אם זה נכון, אומר רב אחא, אולי יש לנו פה אפשרות להגיד, שהתורה לא חלה עלינו, כלומר, אנו לא מחויבים לדינים בתוכה כי לא באמת בחרנו בה, אלא היא נכפתה עלינו. לטענה זו, משיב רבא, כי אמנם במעמד הר סיני לא הייתה בחירה, אולם בימי אחשוורוש, קיבלו עליהם ישראל את התורה מרצון. את זה הוא לומד מהפסוק במגילת אסתר "קימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלווים עליהם".

נראה שאם נחזור לאחת השאלות המקוריות ששאלנו, נמצא כי כבר בתקופת התלמוד יש קשר בין שבועות, חגה של רות, לבין פורים חגה של אסתר. הקשר מתבטא על פי מסכת שבת בכך, שבפורים נולד הרצון לקיים חיים יהודיים. אולי הדבר דומה קצת לחינוך של ילדים. בעוד הילדים קטנים, אם אנו רוצים שמשימה מסוימת תתבצע, אנו ההורים נותנים להם הוראות מכוח סמכותנו. אבל בשלב מסוים, כשהם מתחילים לבטא יותר את העצמאות שלהם, יש צורך בביטוי של הרצון שלהם ובמוטיבציה פנימית בכדי להגשים. מהבחינה הזאת נראה, כי פורים הינו שלב בהתבגרות העם.

אסתר המלכה ורות המואביה חולקות הרבה מן המשותף. אמנם הם במצב סוציואקונומי הפוך – אסתר חיה חיי מלכות ומותרות, לעומת רות, אלמנה, גרה מלקטת שעורים. אבל לטעמי, הדמיון גובר על השוני.

נראה כי אסתר ורות לא בחרו בחיים שלהם. רות מגיעה למעמדה בצורה די טראגית של אובדן בן הזוג ומשבר כלכלי ואילו אסתר, מגיעה למעמדה, כתוצאה מגחמה של שליט אמפריה. למעשה נראה כי החיים או התכנית האלוהית, הביאה אותם למקום שהם הגיעו.

נקודה נוספת היא נקודת הזרות. אסתר זרה בתוך הארמון. היא כל כך שונה וזרה, שהיא נאלצת להסתיר את עמה ומולדתה ואפילו לא יכולה להשתמש בשם שלה הדסה. רות, היא זרה לעם היהודי, מתגיירת, חסרת מעגלי תמיכה משפחתיים ובדומה לאסתר, חיה במרחב שהוא לא לגמרי שלה.

אבל הנקודה המשמעותית בעיני, שמאפיינת את שני הנשים הללו, באה לידי ביטוי באקטיביות שלהן. בסיפורה של רות, אנו רואים כי היא יוזמת הליכה אל הגורן ופנייה לבעז. לאחר המפגש שלהם, היא דורשת ממנו שיקח אחריות עליה.

במגילת אסתר, אנו פוגשים דמות שדורשת מעמה לצום עליה ומסכנת את עצמה בדרישות אל מול מנהיג העולם העתיק ובמילים אחרות, לוקחת על עצמה אחריות גדולה מאוד.

יוזמות אלו באות בניגוד גמור לפאסיביות הגברים בסיפורים. למרות המציאות הפטריארכלית. הדמויות שמשנות בפועל את המציאות, הינן נשים.

עוצמות נשיות אלו, מלמדות אותנו רבות על נחישות ועל אמונה בשינוי, אבל היות שפורים לפנינו, אני רוצה להתמקד בנושא, שלדעתי קצת פחות מדובר במגילת אסתר.

בסוף מגילת אסתר, גזרת המן מתבטלת ואסתר נשארת לחיות עם אחשורוש בארמון וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר ואני מעלה שאלה. האמנם?

האם הבן או הבת  של אסתר, יהיו קשורים כמו אמם לעם היהודי? האם יראו  את עצמם כבני התרבות הפרסית? האם אסתר בעודה נמצאת בארמון אחשוורוש, מתגעגעת לבית של דודה מרדכי?

אין לי דרך לענות על השאלות הללו, אבל סוגיית המחיר של שליחות ציבורית, היא סוגיה כבדת משקל ולדעתי, אסתר משלמת ברמה האישית מחיר מאוד כבד. כשאני חושב על אסתר והמחיר שהיא משלמת, אין לי דרך להמנע מלחשוב על אישה אקטיבית, ששילמה מחיר אישי כבד על המשימה שהיא לקחה על עצמה. "קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול". במקרה של חנה סנש, הקול היה שואת יהודי הונגריה והמחיר שהיא שילמה, היה בחייה.

בכל דור ודור, נשים וגברים ניצבים בצמתים שבהם הם נדרשים לענות, אם יקשיבו לקול שקורא להם לעשות. הלוואי שכולנו נלמד מרות, מאסתר ומחנה סנש – נשים חזקות, שידעו להקשיב לקול – ובכך, העמידו מורשת של עשייה נשית עוצמתית.

פורים שמח,

איל

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*