Home > כללי > על ט"ו בשבט ותקווה

מאת הרב יואב אנדי

במאמרו של רבי שמשון רפאל הירש "בשורת האביב בעיצומו של החורף", הוא כותב את הדברים הבאים:

"…הלב והמח היהודי זקוקים מאד להרהורי אביב בהירים ושטופי אורה, לרגשות אביב מלאי רעננות ופריחה… בעיצומם של ימות החורף, יחול יום הולדתה של הפריחה והצמיחה המחודשת! ועליך, היהודי, להגות במשמעות היום הזה, לשאוב מתוכנו רוממות נפש, עד שתתלקחנה בחביוני לבך ניצוצות חדווה ורשפי גיל…

המחשבה השגרתית, מה היא אומרת? בבוא עת הפריחה, כאשר ייחשף לעינינו האביב ברבבות ציצים ופרחים – או אז, נחגוג בצהלה את חג אביב הטבע, אשר ברכו ה'.

אבל המסורת היהודית העתיקה, מצביעה בפנינו על האילנות הקרחים, עוד בעיצומם של ימי חורף מושלגים, ממתיקה סוד אתנו ולוחשת על אוזננו מוסר השכל: הנה, אלה האילנות חוגגים כבר היום את יום התחדשותו של האביב הבא…"

ובכן, בשיא הקור והקיפאון, עלינו לראות את ניצני הפריחה!

בארץ ישראל, החורף הוא קצר אך עונת "החורף" במשמעות של מחזור חיינו, כפרטים וכחברה ולא כמחזור עונות השנה – הוא אולי אחד השיעורים הגדולים, שניתן ללמוד מט"ו בשבט.

ט"ו בשבט בא לומר לנו; נשים את ליבנו לראות את הניצנים הקטנים שמבשרים על הפריחה שתבוא, נשים לבנו לסימני החיים שמבשרים על פוטנציאל של פירות ופריחה, נשים לבנו לרבע הכוס המלאה ולא לשלושת רבעי הכוס שנראית כקפואה וכחסרת חיים בתקופות מסוימות של מחזור חיינו ובתקופות מסוימות של תקומתנו כחברה וכמדינה.

יש המתעקשים לראות את חוסר ההיתכנות, את הסכנה הניצבת מנגד, את חוסר האמון שמשהו יכול באמת להשתנות כאן… ועוד להשתנות לטובה?

יש שהמבט "המציאותי", הוא המבט על חצי כוס הריקה בלבד של חיינו… ומנגד, יש שיחיו בעולם, שבו מציאות חיינו לא "משחקת" תפקיד כלל, כי אם רק חלומותיהם שלהם ושל דומיהם.

ט"ו בשבט בא לתקן את המבט שלנו ולדאוג שלא נחיה בחורף אחד גדול של חוסר תקווה, ולא בעולם שלא יודע גם להביט מטה ולראות שם את הפריחה.

אריסטו, אולי גדול הפילוסו