להיות פראייר ולמות על זה

לפני שלוש עשרה שנה התלבטתי בעצמי אם לצאת לשנת שירות או לא (על האופציה של מכינה קדם צבאית בכלל לא שמעתי בזמנו), כולם מסביבי אמרו לי – מה אתה פראייר? למה לך להתנדב שנה? כולם, כולל אבא שלי, וחברים טובים. לא ידעתי להסביר למה זה בער בי לתת שנה מהחיים לא רק לעצמי, שנה שתלמד אותי איך לעזור, שנה שבה אתרום וגם אקבל בחזרה – האמנתי שזה חשוב.
מאז עברו כבר שלוש עשרה שנים. ואין לי גרם אחד של חרטה בגוף שלי…
מאז, התגייסתי, השתחררתי, עבדתי בחקלאות בערבה, הדרכתי במכינה קדם צבאית, למדתי להיות מורה דרך, הדרכתי טיולים וסיורים חינוכיים, ועבדתי בכמה עמותות חינוכיות ובמאבקים חברתיים, התחתנתי עם האישה הכי מדהימה בעולם ונולד לנו יותם המתוק.
כמעט בכל עבודה שעבדתי בה ובכל עמותה שהייתי חלק ממנה וכל מאבק שהשתתפתי תמיד הרגשתי פראייר, מאז ועד היום. אותו הפראייר שיצא לשנת שירות לפני שלוש עשרה שנה.
ואתם יודעים מה – אני מבסוט להיות פראייר, אני פראייר ואני מת על זה!!!

לפני כמאה ושלושים שנה יצאו כמה פראיירים מהבית שלהם בדרום רוסיה, כי הם חשבו לא רק על עצמם – אלא על כל העם שלהם. הם לא חשבו רק על ה"כאן ועכשיו" אלא על העתיד. קראו לזה "ציונות"
כולם אמרו להם שהם פראיירים, ואין שום סיכוי שהם יצליחו להקים פה מדינה. הם היו מיעוט, רוב היהודים באותה תקופה היגרו לאמריקה וארגנטינה, או נשארו ברוסיה ואירופה, או תימן ועיראק.
היה פה חם ומגעיל, היו פה מחלות ובעיות ענקיות, היה צריך להקים הכל מאפס – הם לא ידעו איך לעסוק בחקלאות, או איך לבנות קיבוץ, או איך להקים משפחות או איך בונים מדינה. אבל הם האמינו שזה אפשרי וש – אם הם ירצו, (אבל ירצו באמת) – אין זו אגדה !
החבורה של הפראיירים האלה היא החבורה שבזכותה אנחנו פה, חיים במדינת ישראל.
מדינה צעירה אך מדהימה – מדינה חזקה, מדינה מוצלחת, מדינה מתפקדת, עם כלכלה חזקה שכיף לחיות בה. ועם זאת – עבודת ההקמה עוד לא נגמרה.
יש לנו עוד הרבה עבודה – יש לנו שחיתות בכל מקום, פשע ואלימות, עוני מחפיר (כל ילד שלישי חי מתחת לקו העוני), ניצולי שואה שחיים בתת תנאים, אחוזים גדלים של ירידה מהארץ, אתגרים ביטחוניים רבים, ויש עוד הרבה מאד בעיות…

הציונות לא נגמרה – היא רק שינתה צורה, היום האתגרים הם אחרים.
יש מדינה, זה נכון – אבל יש עוד הרבה מה לעשות כדי להפוך את המדינה הזאת למדינת מופת, למדינה שמגשימה את מגילת העצמאות עליה היא מבוססת.
אנחנו צריכים פה עוד פראיירים!
אנחנו צריכים פה חבר'ה שאכפת להם לא רק מעצמם, אלא גם מהחברה שמסביבם, ומהעתיד של כולנו.
אם כולם יחשבו רק על עצמם – הרעיון הציוני לא יוכל להמשיך להתקיים.
אם אתם פראיירים, או רוצים להיות פראיירים, או אפילו רק לשקול את זה – אתם מוזמנים לבוא ולהצטרף אלינו, לקחת חלק בבניית המדינה!

לפני כשלוש שנים יצאתי לדרך חדשה – עברתי לקיבוץ "חנתון" המדהים, ביחד עם אישתי. החלטנו שכאן אנו בונים את ביתנו. הקיבוץ הוא קיבוץ מסורתי, פלורליסטי – כאן חיים יהודים מכל הזרמים ביהדות, ביחד.
באותה שנה הרב יואב אנדי, ראש המכינה, החליט להקים מכינה קדם צבאית – כאן בקיבוץ.
למה מכינה? כולם שואלים אותי…
מכינה קדם צבאית – מקום שאליו החניכים מגיעים לשנה הכי מדהימה בחיים שלהם.
שנה של תרומה – התנדבות משמעותית עם אוכלוסיות קשות ומוחלשות במדינת ישראל.
שנה של עבודה – שנה של מכינה זו שנה קשה, של עבודה, בניה, התמודדויות, אתגרים פיזיים ומנטליים.
שנה של קבוצה – חיים ביחד עם חבר'ה מגוונים, מכל הארץ, מכל הזרמים ביהדות, ביחד עם קהילה צעירה ומעניינת ומנהלים את החיים ביחד.
שנה של ידיעת הארץ – מטיילים, לומדים לנווט, לומדים להרגיש שכל הארץ הזו היא הבית שלנו, ומכירים את החברה שלנו דרך מפגשים, שיחות וחוויות.
שנה של למידה – לומדים באווירה שונה לגמרי מאשר בי"ס, אין מבחנים ואין ציונים. לומדים נושאים שלא מלמדים בבי"ס. לומדים כי כדי להיות אזרח טוב ואזרח שמבין מה הולך מסביבו – חייבים לדעת כמה דברים. חייבים לדעת קצת על הסכסוך הישראלי פלסטיני, חייבים ללמוד קצת על כלכלה ואיך היא משפיעה על החברה שלנו, חייבים להכיר את המורשת שלנו, את היהדות ואת הציונות, חייבים להבין מה הבעיות הבוערות במדינה ובחברה שלנו.
וכמובן, שנה של הכנה לצה"ל, כדי שכל אחד יוכל למצות את הפוטנציאל שלו בצורה הכי טובה לטובת המדינה וצרכיה.

פה לומדים איך לעשות שינוי או נכון לומר תיקון, בעצמנו ובסביבה שלנו.
זאת שנה קשה, שנה מאתגרת, שנה של תרומה, ושנה כיפית ברמות שקשה לתאר…
דרך כל מה שעושים בשנה כזאת לומדים הרבה מאד על עצמנו, מה אנחנו חושבים, מי אנחנו – מה חשוב לנו בחיים.

המכינה שלנו היא צעירה, הוקמה רק בשנת 2012.
אם מעניין אתכם לבנות ביחד איתנו מקום חדש, מקום אמיתי וטוב.
אתם מוזמנים!

נתראה בחנתון
איתי קפסוטו – מנהל מכינת חנתון