Home > כללי > מכיניסטיות מדברות על מגדר

כל שנה, חניכי המכינה (המכיניסטים) בחנתון משתתפים בסדרות ניווטים. המכיניסטים מחולקים לקבוצות קטנות (חוליות), מקבלים אוכל ומפה ויוצאיםלנווט באזור מסוים בארץ.

השנה החוליות חולקו לפי מגדר, לפי דרישת הקרן קיימת לישראל, שמסבסדת את סדרות הניווטים. שאלנו שתי מכיניסטיות מה הן חושבות על החלוקה הזאת.

14202559_1129301463813315_7760969486794523238_n

מעיין (שנייה מצד שמאל) ובר (שלישית מצד שמאל) עם החוליה שלהן

מעיין גל

למה אני בעד חוליות מעורבות? אם להיות כנה, בהתחלה לא הייתי בעד. חשבתי לעצמי שככה הכי טוב, נהיה רק בנות, ונתמודד לבד עם הכול! עם הניווט, המשקל של התיק שמלא באוכל לכמה ימים טובים על הגב, ההליכות הלא נגמרות, הלילות בשטח וכול מה שהעניין כולל בתוכו. חשבתי שעדיף ככה שאין בן, מהסיבה הפשוטה שלשני הצדדים יש נטייה לברוח קצת מההתמודדויות מגדריות.

כמו למשל, עניין המשקל. קל מאוד לשני הצדדים שהגבר יסחב את הרוב, ככה גדלנו, ככה החברה שלנו פועלת. ומנגד, "בנים לא יודעים לבשל". אם החוליה תהיה מעורבת, הבנים ישאירו אוטומטית את סידורי האוכל לבנות. והבנות? יזרמו. הריי ידוע שהגברים הם חסרי כישורי בישול בסיסיים.

אז למה עדיפה ההפרדה? כי ככה אף אחד מהצדדים לא יוכל ליפול לחלוקה המגדרית השטחית הזאת, וייאלץ להתמודד עם הקשיים לגמרי בעצמו.

אחרי סדרת ניווטים בת ארבעה ימים, שאותה זכיתי לעבור עם עוד ארבע בנות מדהימות, ככה חשבתי כי זה מה שעשינו, התמודדנו עם הכול לבד. ובסופה הרגשנו תותחיות אמיתיות, הכי girls power!

ואז.. חשבתי על זה שוב.

לאלץ להתמודד לבד עם הכול זה טוב ויפה, אבל איפה כאן הבחירה? איפה המאמץ האמיתי? לזה אנחנו שואפים? להפרדה בין בנים ובנות? ולמה בעצם? כי אנחנו לא מסוגלים שלא ליפול להרגלים מגדריים בסיסיים שכולכך נפוצים בחברה שלנו? הריי אנחנו בכלל לא דוגלים בהם ומגנים אותם. "שוברים סטיגמות" זה ביטוי יומיומי אצלנו, שהפך כבר למעין בדיחה.

אבל הבדיחה היא על חשבוננו, אם נבחר ליפול למקום הזה שמכריח אותנו להתמודד עם הקשיים כי פשוט אין ברירה. ולא כי אנחנו בוחרים להתמודד איתם, למרות שיש ברירה.

למרות שקל לתת למתן ולאיתמר לסחוב עוד איזה קילו קמח ו2 ליטר מים.

וקל לתת להם לבנות את חומת האבנים שתשמור עלינו מפני גשם ורוח בלילה.

ובזמן הזה, אני וגיל נתחיל לעבוד על האוכל, ואז הוא בטח יצא יותר טעים. וגם למה בעצם שנרים אבנים כולכך כבדות?

לסדרה הבאה זכיתי לצאת עם עוד 3 אנשים מדהימים לא פחות. היינו 2 בנים ו2 בנות.

כולנו דיברנו והסכמנו שלא ניפול למקום הנוח הזה, שנתעקש עם עצמנו ואחד עם השני, שנבחר.

וככה עשינו.

סחבנו תיקים ואבנים, הלכנו ביחד קילומטרים ארוכים, בנינו את המחסה שלנו ללילה, בישלנו אוכל טעים (בערך) וניווטנו במדבר המבלבל.

וואלה, גם בסוף הסדרה הזאת הרגשתי תותחית לא פחות, אם לא יותר.

להימנע מההתמודדות זה לא נקרא להתמודד.

להפריד לחוליות של בנים וחוליות של בנות, זה לא נקרא לשבור סטיגמות.

 

בר יאנוביץ'

השבוע חזרנו מסדרת הניווטים השנייה שלנו, הראשונה הייתה מגדרית והשנייה מעורבת. החוויה שונה לגמרי, אין ספק שהחוליה המגדרית מאתגרת ומלחיצה יותר. כאשר היינו בחוליה רק נשים לא הסתמכנו על אף אחד אחר, שרדנו בכוחות עצמנו, היינו אחראיות ועצמאיות לגמרי, בהשרדות ובניווטים.

לעומת זאת, בחוליות המעורבות, הרגשתי (בתור נקבה בחוליה) פחות אחריות, פחות לחץ, הבנים עזרו לנו להתגבר על קשיים ומכשולים בדרך ולרוב לקחו על עצמם יותר מאיתנו.

אני חושבת שהחוויה המגדרית עדיפה, הרגשתי שאתגרתי את עצמי יותר ועשיתי דברים שלא האמנתי שאצליח לעשות לבד, הערכה העצמית שלי גדלה ותחושת הסיפוק בסוף סדרת הניווטים היית עצומה.

 

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*