Home > כללי > מהרב יואב אנדי – איך מתחפשים בפורים?

img_4369

שלום לכולם,

בפתיחת ספרו המקסים של הרב חיים סבתו "בואי הרוח" הוא מספר על עצמו בחג הפורים בחורף תשי"ט בשיכון עולים בבית מזמיל בירושלים. הוא ילד בכיתה ב' עולה חדש ממצריים חולם להתחפש כמו ילדים רבים אחרים ל"קאובוי". אביו שיצא כל בוקר מוקדם מביתו,  וחזר מאוחר הביתה הבטיח כי יקנה לו את התחפושת של ה"קאובוי". הסופר כותב " אני אהיה קאובוי, בל דמיונות הייתי וראיתי את עצמי חבוש אותו כובע שחור רחב שוליים לבוש מכנסי עור מעוטרים בציציות בד צבעוניות וכמובן חגור אקדח" הימים חולפים והצפייה גדלה עד אשר אביו הולך עמו לקיוסק וקונה לו בובע מנייר של "קאובוי".

כותב הסופר "כל כך שמחתי לא חשבתי אותה שעה שאין לי יריעה על הכפים ולא פסי קישוט על המכנסיים וגם אין לי אקדח , לא היה אכפת לי בכלל , אני מחופש. מחופש לקאובוי. מי ישווה לי … עמדתי בתחנה …מקווה שגם אחרים רואים אותי, קאובוי צעיר.

התחיל יורד הגשם , הכובע נרטב ועד שהגיע לבית הספר הכובע על ראשו של חיים סבתו הילד לא היה יותר מעיסת נייר. כאשר הגיע אל הכיתה הגיע זמנו של חיים לעמוד בפני הכיתה ולהציג את התחפושת שלו ,וכך הוא מספר  "תורי הגיע אני יוצא ונכנס ועל ראשי כדור הנייר הרטוב  הרב לויכטר( המנהל) מתבונן בי מתאמץ מאד לזהות  ואז הוא אומר:  מי זה? בשום אופן אינני מצליח לזהות! מי אתה? הוא פונה אלי בלי לשאול את הילדים. נמלאתי גאווה ושמחה.

אני חיים עניתי  אבל היום אני קאובוי.

הו, אמר הרב לויכטר בהתפעלות  יופי של תחפושת לא זיהיתי אותך .

חזרתי למקומי וישבתי שמח….

כאשר הילדים שלנו מתחפשים הם כל כך גאים ושמחים בדמות שהם עוטים עליהם עד אשר הם מרגישים שהם הדמות עצמה. הם יכולים לעוף כמו סופרמן , הם חזקים כמו דמויות "סופר על " ,הם יפים כמו מלכות ופיות ,הם מדהימים כמו קוסמים ומכשפים וכיו"ב. ויחד עם כל זאת הם מבקשים ומתרגשים שידעו ויזהו אותם בתוך התחפושת, שיראו אותם ויתפעלו מהם ….

כמה מעט, כמה הרבה.

וכשאנו המבוגרים מתחפשים? מה אנו רוצים? אנו רק רוצים שלא יראו אותנו, שנהיה נסתרים, שנהיה נסתרים ובעצם נרגיש נוח להיות מי שאנו – כל עוד לא מגלים אותנו ….

גלוי ונסתר בפורים – מה החג הזה מבקש מאתנו? להיות אנו עצמנו- שמחים וגאים? או רגע אחד לשכוח את עצמנו "עד דלא ידע" ולהיות נסתרים מן העולם?

מגילת אסתר הגלויה שאנו קוראים יכולה בקריאה אחרת להפוך ל "מגילת הסתר" יש רובד גלוי ויש רובד הסמוי מן העין. מחד- אלוהים לא נמצא כלל במגילה ,ובקריאה אחרת  הרי הוא נמצא  בכל מקום במגילה,  בכל מילה ובכל פעולה. והרי זו המציאות המאתגרת של האדם המחפש והמאמין . המתח בין אלוהים ש"כל העולם מלא כבודו" והוא בכל מקום ואתר ובין "איה מקום כבודו"? איפה אלוהים נמצא, למה אנו לא רואים אותו?

ישנו העניין הגלוי של "משתה וסעודה" שהוא  אחת ממצוות פורים לשמוח בשמחת פורים, לשמוח בכך ש"נהפוכו" הגורל שניבא אסון התגלה כהצלה. וישנו עניין הנסתר של המשתה – "עד דלא ידע "– מה עניין השתייה? לשתות עד שאני שוכח בין ארור המן לברוך מרדכי? לשתות עד שאני שוכח את עצמי ? נראה לי שזו לא קריאה מחייבת ולא עומק הדבר. כיצד ניתן להבין את השכחה?  אני חושב שדרך אחת היא לדרוש שעלינו לשכוח ולו לרגע את הרע בעולם.

הרע ישנו, ודומה כי עד להפיכת העולם הזה לעולם הבא הוא גם יתקיים פה – יש לשכוח שהאדם לא יהיה כליל השלמות ועדיין לחתור לחברת מופת, האדם לא כליל המוסריות ועדיין לחתור לחברה מוסרית, האדם לא רק איש של שלום וחסד ועדיין לחתור לחברה המלאה בחסד וחברה של שלום. פורים מורה לנו לחזק את האמונה בטוב ובעתיד שכולו טוב.

כדי שלא נהיה ציניים מדי וניתן מילה טובה, כדי שנשמר ונטפח את האמונה של הילדים שלנו ושל עצמנו, כדי שנדע שהמציאות עולה על כל דמיון לא רק במובן השלילי של המילה אלא גם בחיובי. שנאמין ביכולות שלנו להיות חלק ולהוביל לתיקון העולם שלנו עד  הפיכת מצבים שנראים כ"אבודים"  למציאות של הצלחה, שמחה והצלה.

שנדע שלפעמים, ולמעשה הרבה פעמים כובע של קאובוי מנייר (גם אחרי שנרטב) יכול לעשות ילד מאושר אם נהיה מאושרים עמו.

כדי שנחגוג בשמחה גדולה שלא תגרום לנו לשכוח את עצמנו,אלא דווקא לזכור מי שאנו רוצים להיות ויכולים להיות.

פורים שמח

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

של את עניין מתנות לאביונים שכולו מבקש לראות את אלו שסמויים מן העין שלנו יותר מדי זמן ולומר לנו בחג כולנו גלוים כולנו שווים בזכותנו להנות מן החג בכבוד – לא עוד סמויים מן העיין כולנו נראים

דומה לי שחג הפורים מבקש להביא שמחה לביתנו , אבל לא כזו שהיא שמחה שלא רואה אף אחד סביבנו אלא רק את הנסיון לאבד את חוש השיפוט  ,אלא שמחה של לראות אחד את השני , את הילשים שלנו , את התקווה והאמונה שאנו נדרשים לטפח ( גם בעצמנו )

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כאשר החגים מגיעים אלינו הם מזכירים לנו בין השאר כי גם אם לא הכל מושלם בחיים שלנו האישיים והציבוריים וגם אם המציאות שלי ממש לא קשורה לתוכן החג הקרב ובא , מגיע הזמן שבו צריך לעצור , לקבל את החג ולחוות את סיפורו ומסריו  .

בעיני זה מזל גדול ומתנה גדולה אך אני יודע שיחד עם זאת המציאות סביבנו לא נעצרת ולא ניתן להתעלם ממנה כליל גם בבואו של החג – ודי לנו בהסטוריה הקצרה שלנו במדינת ישראל כדי לזכור דוגמאות כואבות לכך

אני חש שהיום בחברה הישראלית יש כלכך הרבה אנשים שמנסים להוריד מחיצות ויש אלו הבונים אותם . יש המנסים לחבר ויש העומלים על ההפרדה , יש המנסים לזרוע אמונה ותקווה ויש המנסים לחסל אותם ואני שאול עצמי לא פעם איזה צד ידו על העליונה …

אבקש לנצל את חג הפורים הזה וללמוד מתכניו על עניין שבירת המחיצות

 

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*