Home > כללי > די לציד המכשפות: גם לי מותר להתבטא

ישראל היום, 18.7.19

די לציד המכשפות: גם לי מותר להתבטא

בשגרה הישראלית, בה נזרקות לחלל השיח דעות שונות, משונות ומנוגדות, שלעיתים לסתימת פיות ומשפטי שדה, חשוב שיהיה מקום בו להגיע אחד לשני • דעה

הרב מנחם סכות

גדלתי במשפחה חסידית וחונכתי במוסדות חרדיים חסידיים. כך אני גם חי את חיי, ולשם אני מכוון את ילדיי. אף שמעולם לא הייתי קיצוני בדעותיי, ולא הייתה לי בעיה לקבל דעות שונות מאוד מהדרך שבה אני רואה את העולם – עדיין, כאדם דתי המאמין בקיומה של אמת ובדרך שבורא עולם הנחיל לנו – מצאתי את עצמי מתנגד נחרצות לדעות שסתרו את אותה אמת הברורה לי. יתרה מכך, ההתנגדות שלי לאותן הדעות הביאה עימה גם תחושות דומות כלפי מי שחי על פיהן. לקח לי לא מעט זמן להפריד בין עולם האמונות הברור שלי, לבין היחס שלי והיכולת להכיל ואפילו לאהוב גם את מי שדרך חייו הובילה אותו להאמין בדברים הפוכים ממש. אט-אט הפנמתי עד כמה עולמו של האחר מושתת על נדבכים שונים, ואף על פי שאין הוא רואה את אותם הדברים שאני – אין זה מפחית מחשיבותו, וודאי שאין זו סיבה שארגיש כלפיו פחות טוב. 

במהלך השנים ראיתי חשיבות בהרחבת המעגלים וביצירת קשרים עם ציבורים שונים, מתוך תחושה כי הפילוג בעם יוצא Rabbi Menachem Succot from article in Yediot 2019מפרופורציה, והדעות השונות כבר קורעות את עמנו לגזרים. חשתי כי היכרות מעמיקה יותר עם האחר, שתיווצר מאותם המפגשים, תתרום לאיחוי ולחיזוק האחדות בעם ולהכלה הדדית של השונות. במשך כמה שנים פעלתי במסגרות שונות. שמתי דגש על יצירת חיבורים בין זרמים וחלקים שונים מהעם. אך למרות תחושת ההצלחה, משהו תמיד היה חסר. למרות השיח הפלורליסטי כביכול, מצאתי עד כמה החסימות והפחדים חזקים. ראיתי שגם באנשים המוגדרים כפתוחים ישנו פחד גדול מהתקרבות, מהמפגש ומהעימות עם דעות שונות. והפחד יוצר דחייה ואפילו שנאה. לא רק ברחוב ראיתי את הפחד ואת ביטוייו הקשים. גם במוסדות אקדמיים השתמשו בתואנות כמו "הדתה" כדי לסתום את פיהם של אלו שחושבים אחרת. השתתפתי בפאנלים שכביכול נועדו לתת מקום למגוון דעות, אך בפועל היוו מקום ניגוח ופסילת האחר. אפילו כאשר הצלחנו לשמור על דיבור מכבד, ראיתי עד כמה קשה ליצור מפגש אמיתי – מפגש  שאין בו ניסיון של המשתתפים לשנות זה את זה, או לחלופין לטאטא ולהתעלם מנקודות השוני כדי ליצור מחזה שווא של אחדות (או שמא אחידות). חשתי כי אין זו יותר מאחיזת עיניים ומצג מזויף המשרת את הרצון לחוות כאילו הגענו להסכמות, להבנה הדדית ולכבוד הדדי. 

כמעט והרמתי ידיים ואז פגשתי גם מציאות אחרת. הוזמנתי ללמד במכינה בה מצאתי צוות המורכב מכל גווני החברה הישראלית, מורים ומדריכים שמאפשרים במה מכובדת למגוון כל כך רחב של דעות. צעירות וצעירים המקדישים שנה מחייהם, לאחר סיום הלימודים התיכוניים ולפני השירות הצבאי, ללימוד משמעותי, חווייתי ועמוק. המגיעים עם רצון אמת לשיח פתוח, לקבלת האחר כפי שהוא, לשמיעת קולות שונים בכבוד ובכנות. אני מרגיש כי כל דעה שנאמרת בכנות וממקום אמיתי בעיני אומרה, היא לגיטימית ונשמעת. במכינה, אני יכול לומר דעות גם אם הן נוגדות את דעתם של רוב האחרים, וכשם שאני יכול, כך יכול כל אחד מהצוות ומהחניכים. אין (כמעט) קונצנזוס שעליו כולם חייבים להסכים, ואין (כמעט) דעות שמישהו ירגיש פחד לבטא אותן או יחווה דחייה אילו יעמוד מאחוריהן.

בשגרה הישראלית, בה נזרקות לחלל השיח דעות שונות, משונות ומנוגדות, שלעיתים מובילות ל'ציד מכשפות', סתימת פיות ומשפטי שדה מהירים, חשוב כל כך שיהיו מרחבים מוגנים להתדיינות. מקום בו ניתנת האפשרות להגיע אחד לשני, על הפערים שבינינו, בצורה ישירה ובלתי אמצעית. אמליץ לכל מי שלא מאמין שזה אפשרי, להגיע למכינה ולהיפגש עם החניכים ועם הצוות המגוון. לראות במו עיניו מקום המקנה חשיפה לדעות השונות המוכרות כנוגדות וסותרות בצורה קיצונית, ובכך מאפשר חופש ומרחב לבירור עצמי וצמיחה של בני אדם שיוכלו להתמודד מול אתגרי החיים מעמדה של חיבור וערכים מבוררים. בני אדם המכירים את החולשות של עצמם יחד עם החוזקות, ומביאים את קולם בביטחון ובדיבור המביא לידי מעשה.

הכותב הוא מרצה בכיר במדרשת חנתון ומורה במכינה הקדם צבאית בחנתון 

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*