Home > כללי > גלות וגאולה

מאת: יאיר בר צורי

מההגדה עולה שהסיפור הוא חסדו של הקב"ה: הוא המושיע, הגואל, מסדר האירוע ומכוננו. היעדרותו של משה מההגדה, כנציג של האקטיביות האנושית, זועקת לשמים. קשה שלא להבחין בכך שמול חסדו של אלוהים עומדת הפאסיביות של עם ישראל: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו" – זכות אבות הושיעה אותנו וגאלה אותנו מעבדות לחירות. גאולת העם אינה תלויה במחויבות אמונית או פרקטית. היא מתרחשת מאליה ולעם לא נותר אלא להביט בפלא שמחולל הקב"ה ולהשתאות. 

האם במציאות הלאומית, החילונית, הריבונית זהו רעיון שהחברה מסוגלת לשאת אותו על דגלה? אפשר לשים לב שהתודעה הגלותית משמשת אבן בניין לשתי התודעות – החילונית והדתית גם יחד – בקריאה העכשווית. זו החילונית בנויה על שלילתה של התודעה הגלותית, והדתית רואה בבשורה הלאומית גאולה ניסית מהגלות. 

כל שנה, בסופו של ליל הסדר אנו שרים ״לשנה הבאה בירושלים הבנויה״. לכאורה, התפילה ברורה מאליה: הרצון לשוב לירושלים שיבה מלאה, של נוכחות ושורשיות. אלא שהחזרתיות על תפילה זו – כמו גם על חגיגת היציאה לחירות – מעידה על יסוד עמוק וחשוב ביותר: משהו נותר לא שלם אם עודנו מייחלים לשיבה, לחירות, לגאולה. זוהי כמעט התעקשות על הרצון להמשיך ולהיות בדרך, לעולם לא להגיע באמת. ואם כבר הגענו – להגדיר שאין זו שיבה מלאה, שמשהו נותר לא-שלם.

במקום לראות בגלות יסוד שלילי שממנו נבנית הזהות היהודית המודרנית – החילונית או הדתית – אני מציע לראות את הפוטנציאל הגלום בתודעה הגלותית עבור ריסונה של היהירות הריבונית, הלאומית, החוטאת לא פעם ביוהרה ובהשכחת ״כי גרים הייתם בארץ מצרים״. לעומת זאת, התודעה הגאולית הרגעית האוחזת בגלות משחררת את האדם הכלוא בעבדותו ומעניקה לו, אף למשך תקופה קצרה, קפיצה למציאות בה הוא חופשי. אלא שחירות זו מותנית בעדות על העבדות. 

חג הפסח נחגג השנה בהקשר ייחודי מזה שנחגג בו בשנים קודמות. המגיפה המאיימת על הקיום הבסיסי ביותר, הפגיעה ביסודות הדמוקרטיה, הפילוג שאינו נגמר – כל אלה מבהירים את מה שנמצא בבסיסה של התפילה: שעדיין לא הגענו. ריבונות יהודית בארץ ישראל אינה מבטיחה חירות, גם אם מצבנו טוב יותר מבעבר. ובכל זאת, הכל יחסי. אם בני ישראל, רגע לאחר שחזו בנס קריעת ים סוף ושוחררו באותות ובמופתים, מבקשים לשוב לחיי עבדות במצרים מפחד מוות במדבר – אולי ניתן להסיק מכך בו-זמנית את קטנות וגדלות המין האנושי: דבר לא מספיק טוב, והחתירה המתמשכת לעבר הטוב. 

ואולי הטוב כלל לא נמצא בעתיד? אולי השרטוט העתידני, זה המבוסס על קידמה והתקדמות לקראת גאולה הוא שטומן בחובו את הרס ההווה? האם הגאולה אינה נעוצה דווקא במחויבותנו לעבר, לזיכרון הן של עבדות והן של גאולה? אין מדובר כאן בנוסטלגיה, בהתרפקות רומנטית על העבר הנצבע מתוך ההווה, כי אם בעדות המזקקת מתוכה מחויבות מוסרית עבור ההווה.

זוהי יציאת מצרים.

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*