תכנים

"מִי זוֹכֵר וּמִי יוֹדֵעַ אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל בֵּיתִי? מִי אֲשֶׁר קוֹלִי שׁוֹמֵעַ הוּא יָבוֹא הַבַּיְתָה אִתִּי... אִם שָׁכַחְתִּי אֶת הַדֶּרֶךְ הַמֻּכֶּרֶת מִשָּׁנִים, פֹּה וְשָׁם בְּצַד הַדֶּרֶךְ נִשְׁאֲרוּ לִי סִימָנִים..." (סימני דרך, נעמי שמר)
ליל הסדר השנה הוא ניסיון למצוא בחזרה את הדרך אל ביתנו - הפרטי, הלאומי והמטאפורי, ליצור אי של סדר בתוך אי-הסדר.
לפניכם הצעות לתוספת להגדה של פסח. חג שמח!

בלב החורף מגיע אלינו חג האילנות והטבע, ומפציר בנו לאחוז בתקווה - תקווה ללבלוב, לפריחה, תקווה שנראה פירות לעמלנו.
היכולת להביט קדימה נבחנת השנה ביתר שאת - האם נוכל לנטוע עתיד עבורנו ועבור הדור הבא? האם נצליח לצמוח, אף שחשנו שהאדמה נשמטת מתחת לרגלינו? עד כמה עמוקים השורשים שלנו וכיצד הם יכולים להמשיך ולהזין אותנו ואת עמידתנו בעולם?
מתוך מציאות זו אנו מציעים השנה תוספת חדשה לסדר ט"ו בשבט, שיהיו לנו שורשי אוויר לנשימה, לצמיחה ולהתפתחות.

הדלקת נרות החנוכה השנה מציתה בנו את זיכרון המלחמות כולן - מימי המכבים ועד ימינו אלה, משקפת את התקופה, בה אור וחושך משמשים בערבוביה, ומעוררת את התקווה ששלהבות הנרות יניסו את החושך והרוע שנחשף בפנינו.
להדלקת הנרות שלנו המוצעת לפניכם, בחרנו ברוח הימים בשורה מהשיר נגד הרוח, של שלום חנוך, שתוביל אותנו: אהובתי אל פחד, הכי חשוך תמיד לפני עלות השחר.
בכל יום נשים דגש על מילה אחת מהמשפט, אליה נצרף שאלה למחשבה ולשיחה, שיר ודברי הגות קצרים. אנו תקווה שהמילים יהוו עבורנו "פנסי רוח" שיצטרפו לנרות שאנו מדליקים, ויאירו לנו את ימי החג, את הניסים הנפלאות, המלחמות והתשועות בימים ההם, בזמן הזה.

במדינת ישראל של ימינו כולם פלורליסטים – החילונים, החרדים, אנשי הציונות הדתית; התנועות הדתיות הליברליות – ודאי. כל הזרמים וכל הפלגים כולם פלורליסטים. הרי למה לא? כל אחד יחיה כמו שהוא רוצה, רק תן לי לחיות. כולם רוצים "שלא יפריעו להם". בשיחה עם אנשים אפשר להבחין שלא רק שכולם פלורליסטים – כל אחד גם טוען שהוא הכי פלורליסט. ובכן, מהו פלורליזם? מה משמעותו? למה כולם אוחזים בו ומסרסים אותו בה בעת?

במדינת ישראל דרים בכפיפה אחת בני דתות, תרבויות ועדות שונות. מצב זה מוביל לשאלה, כיצד ניתן ורצוי לחיות ביחד. אולם עד כמה אכן ריאלי לשאוף לחברה של אנשים פלורליסטים? האומנם מסוגלים רוב בני האדם ליישם חשיבה המכונה "פלורליסטית"? יתר על כן, האם הם מעוניינים בכך?

גדלתי במשפחה חסידית וחונכתי במוסדות חרדיים חסידיים. כך אני גם חי את חיי, ולשם אני מכוון את ילדיי. אף שמעולם לא הייתי קיצוני בדעותיי, ולא הייתה לי בעיה לקבל דעות השונות מאוד מהדרך שבה אני רואה את העולם – עדיין, כאדם דתי המאמין בקיומה של אמת ובדרך שבורא עולם הנחיל לנו – מצאתי את עצמי מתנגד נחרצות לדעות שסתרו את אותה אמת הברורה לי. יתרה מכך, ההתנגדות שלי לאותן הדעות הביאה עימה גם תחושות דומות כלפי מי שחי על פיהן. לקח לי לא מעט זמן להפריד בין עולם האמונות הברור שלי, לבין היחס שלי והיכולת להכיל ואפילו לאהוב גם את מי שדרך חייו הובילה אותו להאמין בדברים הפוכים ממש.

איך זה יכול להיות שאין יותר אמת ודאית כמעט בשום נושא ותחום? האם אלה באמת רק הרשתות החברתיות שמבלבלות אותנו כל כך?

במגילת העצמאות נכתב: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית". קמנו, אנחנו כאן, ואנו עדיין נדרשים לעצב את דמותנו הרוחנית, הדתית והמדינית. אנו מבקשים לשאול לא רק מה קרה לנו, אלא - מה יקרה לנו? איך שומרים על סיפור משותף לכולנו?

דרוש רעיון גדול כדי להזיז עם ממקומו, אמר הרצל. מרטין לותר קינג אמר שיהיה קשה אבל הוא לא מודאג כי הוא היה על ההר וראה את הארץ המובטחת. חכמים אומרים לנו בהגדה של פסח שימי חיינו הם העולם הזה אבל כל ימי חיינו, אלה ימות המשיח. כי אי אפשר לצאת ממצרים בלי איזו ארץ ישראל מובטחת שנמצאת בראש. ואז כל העבודה הקשה, העבדות, הלחץ, הדחק, הרעב, המרור, הדמים, המסעות במדבר הקשה - כל אלה מקבלים את הצידוק שלהם: אנחנו במסע, הארץ המובטחת נמצאת בקצה.

כַּאֲשֶׁר הַגּוּף הָרַךְ / מָט לִנְפֹּל / וְהוּא מְגַלֶּה חֶרְדָּתוֹ מִפְּנֵי הַקֵּץ / לַנְּשָׁמָה, / מַצְמִיחַ עֵץ הַשִּׁגְרָה הַנָּמוּךְ / שֶׁאָבָק אֲכָלוֹ / עָלִים יְרֻקִּים פִּתְאֹם. כך מתארת בשפתה המופלאה המשוררת זלדה את פוטנציאל הלבלוב והצמיחה שטמון גם ברגעי החרדה ואי הוודאות, ואף בשגרת החיים המאובקת, השפופה. בימים אלה, בהם נפגשים ימי אי הוודאות מפני המגיפה עם ימי האבל על חורבן בתי המקדש, יש מקום לשאול - איך מתנהלים בעקבות חורבן? איך ממשיכים?

סוגיה המפורסמת על סדר הדלקת נרות החנוכה מציגה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל: "בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך". (מסכת שבת) הטעם של בית הלל, לפיו אנו נוהגים היום, הוא "שמעלין בקודש ואין מורידים". המילים הללו מהלכות עלי קסם. לעומתן הטעם של בית שמאי נראה סתום וטכני - "כְּנֶגֶד פָּרֵי הַחַג", כלומר כנגד מספר הקורבנות שהיו מקריבים בבית המקדש בסוכות - ביום הראשון היו מקריבים 13 פרים ומכאן המספר הולך ויורד. ובכן, מה משמעות הטעם של בית שמאי? מה עומד ביסוד התפיסה שמתחילים משמונה נרות ובכל יום מחסירים אחד עד שמסיימים בנר בודד?

בשנה האחרונה אני עוסקת רבות במוטיב החורבן והבנייה החדשה בעקבותיו. אנו יכולות לראות את מוטיב החורבן חוזר במקורות וחוזר גם במיתולוגיה היוונית והמצרית, אפשר לראות זאת דרך עוף החול, אשר מת בשריפה ומתוכה קמה הציפור לתחייה מחודשת מתוך האפר. מוטיב זה משריש לנו באופן עמוק את האמונה כי חורבן העולם הישן הוא זה שיוביל אותנו לעולם החדש

"שוברים את הכלים ולא משחקים" – זו החוויה שחלקנו מרגישים בימים האחרונים, וזה לא מצחיק. שבירת כללי המשחק הדמוקרטי במדינה מאיימת על כולנו, ובמיוחד על כל מי שחשים שהאירועים האחרונים, בעיקר בין ערבים ליהודים בתוך המדינה, פורמים את רקמת חיינו העדינה; רקמה שנטווית שוב ושוב בין קבוצות שונות. גם כאן, בגליל, אנחנו מרגישים את האיום והחשש שהכול מתפורר, שכול מה שכבר הושג עלול להישבר.

אומרים שזיכרונות חיוביים נחרטים בזיכרון. לצערי הדבר נכון גם לגבי זיכרונות שליליים - הם נחרטים בנשמה. לפני 25 שנה, בט' באב, ממש בסיום השירות הסדיר שלי, הגעתי יחד עם אבא שלי וחברים נוספים לקרוא את מגילת איכה ברחבת הכותב המערבי. זה לא היה אירוע מיוחד - קהילות רבות קראו במשך שנים את המגילה ביחד, במעגל ברחבת הכותל, צמים וכואבים את החורבן, שכפי שחז"ל מלמדים אותנו, הבאנו על עצמנו מתוך שנאת חינם גדולה.

"לא היתה לי ברירה"; "ידי היו כבולות"; "נאלצתי"; "לא הותירו לי אפשרות אחרת"; כולנו מכירים אימרות כאלו, ומן הסתם גם משתמשים בהן מידי פעם בעצמנו. האם אנו תופסים אימרות כאלו כתירוץ או כתיאור המציאות?